<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ב' שער ג'</h1>
<h2>דף מ:</h2>
ושבועת היסת, שהיא לשון הסתה והשלכה, [כתב] רבינו תם דוקא באומר מנה לי בידך והודה לפני עדים ולמחר אומר שפרעו, אבל (בהאי) בהאומר מנה לי בידך וכפר, אין כאן אפילו שבועת היסת, דאין שם דררא דממונא. והרי"ף וכל הגאונים [כתבו] דאפילו במקום דררא דממונא היתה התקנה, ור"ם פ"א דטוען, ואיתיה פרק שבועת הדיינין [מ' ע"ב]. ואין שבועת היסת רק באותו דבר שכופר, שאילו יודה בו יתחייב ממון, אבל אם יתחייב בשבועה לחודה בהודאתו כשכופר, אין כאן חיוב שבועה. כגון כשתובע לחבירו שנכנס ערב בשביל פלוני במנה וכופר, שאפילו יודה לא יתחייב ממון, כגון שאמר הייתי תופש בעל חובי ואמרת הניחהו ואני אתן לך. אבל אם נותנן כשנכנס ערב בקנין או בשעת מתן מעות, שאם יודה בהם יתחייב ממון, כשכופר יתחייב שבועת היסת. וכן [כתב] רב האיי גאון ור"ם פ"א דטוען. ואין שבועת היסת על טענת שמא, כגון "כמדומה לי שאתה חייב לי מנה" וכיוצא בו. ה"ר (יונה) [הרב האיי]. וראיה פרק אלו מציאות [כ"ו ע"ב] שאם אבד לו שום דבר ועברו ג' [אנשים] דמייאש למאן נקיטנא וכו', ואם איתא יתבע לכל אחד וישבעו, ויתבע גם לחבירו אחר כן ויתחייב לו שבועה. אלא מספק אין משביעין אותם. הר"ם [כתב] כן פ"א דטוען.
<h2>דף מב.</h2>
ואע"פ שאמר שמואל פרק הניזקין נכסי יתומים אינן כהקדש, דוקא לענין שאינן נקנין כי אם בכסף, אבל לענין שבועה נשבעין לקטן, שהוא קטן בבא בטענת אביו, ואיתיה בפרק כל הנשבעין.
<h2>דף מב:</h2>
אין שבועת התורה בקרקעות ובעבדים ושטרות והקדשות, בין מודה מקצת בין כופר הכל. מיהו מגלגלין אותם, אם יש לו שבועה משאר ממון.
ואע"פ שאין נשבעין על קרקעות, אם תובעו שני חדשים דרת בביתי ואומר לא כי אלא אחד, ישבע כמודה מקצת, אם יש במה שכפר שתי כסף, ר"ם ז"ל. וענבים העומדות ליבצר [פסק] ר"ם כרבי מאיר בכתובות [נ"א ע"א] דהעומד לגדור כגדור דמי ונשבעין. אבל הרי"ף והראב"ד [כתבו] דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי.
טען שני שטרות יש לי בידך, והלה מודה באחד, פטור מן התורה. טעם שטר מסרתי לך ועשרה דינרים היה לי בו ראיה, והלה כופר, פטור מן התורה. ואם אמר נתבע השבע וטול, ישבע שהיו לו עשרה דינרים ראיה ואבדו באבדת השטר. טען "כן היה אבל אבדתי אותו שטר", פטור אף מהיסת, שאפילו פשע ואבד פטור, ר"ם פ"ה דטוען. ותמה הראב"ד נהי דפטור משבועת פשיעה, משבועה שאינה ברשותה מי מיפטר. ואם טען אבדתי השטר והלה אמר אבדתי כוחי וזכותי באבדה, הואיל ואין תובע ממנו רק גרמא פטור, שאין על הנתבע כי אם הנייר שהפסיד, כדאמרינן ניירא בעלמא קלאי לך, פרק הגוזל [צ"ח ע"א]. וההיא דמגבי בכשורא לצלמי, בשנתבע מודה דהפסיד ממון חבירו בשריפת שטרו, הגוזל קמא רי"ף. הקדשות, כגון גזבר תובע מנה והלה מודה בחמשים, אינו נשבע. וכן אין נשבעין על שום עסק של הקדש. וכתב רב האיי דאפילו שבועת היסת, דרעהו אמר רחמנא ולא של הקדש ומי שתובע אותו יודע בו וא"צ שבועתו. ור"ם פ"א דטוען [כתב] דאפילו הכי נשבעין על ההקדש היסת כדי שלא יזלזלו בהן. ואפילו לרב האיי לגבי מעות עניים נראה שנשבעין כשל הדיוט, דהא מי שתובעם אינו יודע בהם, ואינן כהקדש שאמרו דרחמנא ידע.
<h2>דף מה.</h2>
השותפין והאריסין והאפטרופין. פירוש האפטרופין, לא מיירי רק במי שעוסק בשל חבירו, אבל אפטרופא דיתמי דינו פרק הניזקין בגיטין [נ"ב ע"א] ואמרי' דלא משבעינן ליה ע"כ. ונשים הנושאות ונותנות בתוך הבית, ובן הבית שנושא ונותן בירושה ממנו ומאחיו, תקנו להם חכמים שבועה דאורייתא, ואפילו טוענין להם ספק, מפני כי אלו מורין היתר ואומרים כי כל מה שיקחו ראוי להם מפני טרחם. ולפיכך החושד לשותפו, ישבע המתעסק בשותפות. וכן [כתב] רב האיי. ומשנה זו פרק כל הנשבעין. ואם מת השותף האחד, אין היורש רשאי להשביע שותפו של אביו. וי"א שאפילו יורש משביעו. כל זה [כתב] ר"ם פ"ט דשלוחין. ואריסין נשבעים על [טענת] שמא, אפילו אין עדים שהיה שותפו או אריסו, רק שהודה מעצמו. וליכא מיגו שיטעון מעולם לא הייתי אריסו או שותפו ויפטר משבועה, דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, ר"ם פ"ט דשלוחין ושותפין.
וכשמחלוקת בין בעל הבית לאריס, זה אומר לשליש הורדתיו ואריס [אומר] למחצה, מי שרוצה לפטור עצמו, ישבע היסת. ואיתיה פרק המקבל ור"ם פ"ח דשותפין.
והאפטרופין, רש"י פירש מי שעוסק בשל חבירו, כדלעיל כתבתי. וי"א שמנהו אבי יתומים אינו נשבע כאבא שאול, והכא מיירי בשמנהו ב"ד, ומשביעו מספק. וכן [כתב] הרשב"א בשם רש"ם דמנהו אבי יתומים, אפילו ע"י גלגול לא ישבע, דאתי לאיתמנועי. ואם מפסיד דיתמי מסלקין אותו, וישבע, וכן אמר רב הונא, וכן הלכה.
והאשה, דוקא מתעסקת בנכסי יתומים, אבל עם בעלה, אפילו מנה אותה אפטרופיא אינה נשבעת רק בטענת בריא, רי"ף פרק הכותב בשם רב האיי, אבל הוא ז"ל [כתב] דבכל צד משביעה, אפילו מנה אותה הבעל. ור"ם [כתב] כן פ"ט דשלוחין ואפילו בספק. והראב"ד [כתב] כן, זולתי על פלכה ועיסתה שאין משביעין אותה אפילו ע"י גלגול.
ובן [הבית] נמי דוקא דמכניס פועלים ומוציאם, מכניס פירות ומוציאן, אבל בן הבית הנכנס ברגליו אין משביעין אותו רק על טענת בריא. וכן מי שמשלח לחבירו עם מעות בידו לקנות לו סחורה ואין לו הנאה בשליחות לשליח כלל, משביעו כבן ביתו, ר"ם. וכל אלו הה' שנשבעין מספק, דוקא בעודן קשורים באותו שותפות או כולם כיוצא בהם, אבל אם פירשו ונחלקו לא משביעין, זולתי ע"י שבועה (אחר) אחרת ודאית. ור"ם לא פירש מי שהתירו אותו שותפות עד איזה זמן בטלה אותה שבועה משנפרדו. ורב האיי [כתב], אם עברו שלשים יום אחר פרידתן ולא תבע אותה שבועה, אין משביעין אותה משם והלאה. ומ"מ אפילו עבר אותו זמן יכול להחרים על מי שגזלו כלום כשנתעסק בשלו, ר"ם (פ"ו) [פ"ט] דשלוחין.
וכשיש לו על חבירו שתי שבועות, ישבע החמורה ופטור מהשאר, דומיא [סנהדרין פ"א ע"א] דנתחייב שתי מיתות דנידון בחמורה, (הר"י) [הרב האי] ז"ל. וכן אם יש לו עשר תביעות לא ישבע רק אחת החמורה, ור"ם פ"א דטוען.
